המנהג להניח אבן על המצבה התפתח עם השנים, אך בראשיתו הונהג כדי לציין נקודת קבר בתקופה שבה מצבות היו מצרך נדיר, עד לא קיים.
בהמשך, כנראה בימי הביניים, נמשך מנהג הנחת האבנים גם על מצבות. הסיבה פשוטה: כאשר אנשים יבחינו באבנים מונחות על קברו של אדם, יסיקו מכך שזהו קבר שמרבים לפקוד אותו, מה שיעורר אצלם סקרנות להתקרב, לעלות לקבר בעצמם ולהתעניין במי שנקבר שם. מדובר בגילוי כבוד לנפטר, שנועד לפאר את שמו של הנטמן במקום.
ומה לגבי פרחים?💐
בניגוד להנחת אבנים, שהשתרשה כמנהג יהודי עתיק, הנחת פרחים היא מנהג שנולד בדתות אחרות. לפי היהדות, אין משמעות להנחת פרחי נוי, שכן הנפטר לא יכול ליהנות מיופיים והעולם הגשמי חסר משמעות עבורו.
"…כָּל-עֻמַּת שֶׁבָּא כֵּן יֵלֵךְ.." אומר הפסוק בקהלת (פרק ה').
על פי הפרשנות, אדם שנפטר יקבר כפי שבא לעולם. על כן, שיניים תותבות (נשלפות) מוסרות מהנפטר בטרם קבורתו.
באם מדובר בשיניים מלאכותיות ומקובעות, יקבר הנפטר עם שיניו.
ז' באדר (היום), הוא יום הולדתו ופטירתו של משה רבנו ויום זה נקבע במסורת כ"יום חברות הקדישא".
לאחר הקמת מדינת ישראל, נקבע יום זה גם כיום הזיכרון לחללי צה"ל ומערכות ישראל שמקום קבורתם לא נודע.
אנו למדים שיום ז' באדר נקבע כיום חברות הקדישא משום שהלכות קבורה נלמדות מהפסוק שעוסק בקבורתו של משה רבנו: "ויקבור אותו בגיא". באותו יום נוסד מוסד הקבורה בעם ישראל כמו שה' קבר את משה.
ביום זה נוהגים עובדי חברה קדישא המתעסקים בקבורה, לצום ולבקש מחילה מהנפטרים, במידה ופגעו בהם במהלך הטיפול בקבורתם.
בסיום הצום מתקיימת סעודה מיוחדת בה מזכירים את כל הנפטרים של השנה החולפת וסוקרים תוכניות לשיפור ופיתוח בית העלמין.
עם סיום ההלוויה מתכנסים האבלים בבית בו ישבו שבעה ימים במסגרת "השבעה". לפי המסורת, יש חשיבות רבה בשותפות האבל עם בני משפחה ומכרים.
מיד עם שובם של האבלים מבית העלמין, מוגשת להם על ידי קרוביהם או חבריהם סעודה הנקראת "סעודת הבראה".
בסעודה זו נהוג לאכול מאכלים מעוגלים, כגון ביצים, עדשים וכעכים, כסמל למעגל החיים.
עשיתם קעקוע? תנו לנו להפשיט לכם מיתוס קטן.
אמנם על פי ההלכה אסור לקעקע את הגוף, אך כאשר אדם נפטר, אין מסירים ממנו את הקעקועים. הפעולות שנעשות לאחר מותו נקראות ניקיון וטהרה, תהליך של רחיצה וניקיון, פנימי וחיצוני, בטרם עוטפים את הנפטר בתכריכים לקראת קבורתו.
הטהרנים, אנשי חברות קדישא שעברו הכשרה ייחודית, נוהגים בנפטר בכבוד רב, כאילו היה עדיין חי, רואה ושומע אותם. אלו הם גברים ונשים כאחד אשר עוסקים בעבודה זו ביום-יום שלהם.
מקור האיסור לקעקועים:
ויקרא, י"ט, כ"ח
"ושרט לנפש לא תתנו בבשרכם וכתובת קעקע לא תתנו בכם".
ביציאה מכל בית עלמין מוצבים ברזים לנטילת הידיים, אך למה בעצם נהוג ליטול (לשטוף) ידיים בעזיבתנו את בית העלמין? לפי היהדות, גופת המת היא טמאה מאחר שהגוף נחשב לכלי מרוקן שנפרד מנשמתו.
למעשה, במדרג הטומאה הנפטר נחשב לטמא ביותר. נכון שבעת ביקורנו בבית העלמין, אין אנו באים במגע ישיר עם הנפטר, אך רק על עצם הנוכחות שלנו במקום זה, נוהגים אנו ליטול ידיים כדי להסיר את "רוח הטומאה".