אליעזר בן יהודה, מחיה השפה העברית, נהג לחקוק על מצבות בני משפחתו את תאריך פטירתם כמניין הימים מחורבן בית המקדש. אך מעניין יותר לדעת, כי עם כינונה של הצהרת בלפור בשנת 1917, החל בן יהודה למנות את ימי פטירת יקיריו ממועד ההצהרה. כך למשל, על קברו חקוק התאריך: כ"ו בכסלו להצהרת בלפור.
מחייה השפה העברית, אליעזר בן יהודה, קבור בהר הזיתים בירושלים.
במשך שנים רבות, אמרת את השם ויצ"ו – אמרת רעיה יגלום, אמרת רעיה יגלום – אמרת ויצ"ו. שני השמות הללו היו כגוף אחד שלא ניתן היה להפריד ביניהם. הפילנתרופית הציונית ישראלית כיהנה כנשיאת ארגון ויצ"ו העולמית במשך 26 שנים.
רעיה יַגלוֹם נולדה ב-17 באפריל 1919 ברומניה, ועלתה לארץ ישראל בשנת 1940. שנה לאחר מכן החלה לפעול במסגרת ארגון הנשים הציוני ויצ"ו.
מ-1947 ועד קום מדינת ישראל שירתה בארגון "ההגנה", וסייעה לפעילות ההעפלה של עולים לארץ ישראל. רעיה המשיכה בפעילותה בויצ"ו כאשר במסגרת תפקידיה נסעה לשליחויות רבות ברחבי העולם והקימה סניפים של ויצ"ו במדינות רבות. בעקבות שליחות לברית המועצות החלה לפעול למען יהודי המדינה והייתה בין מקימי "המועצה למען יהודי ברית המועצות" ויו"ר הוועדה למען אידה נודל.
רעיה הייתה חברת הנהלה של הסוכנות היהודית, ההסתדרות הציונית, הוועד הפועל הציוני וחברת מועצת הקונגרס היהודי העולמי בישראל. ביוני 1967 הייתה חברת הוועדה הציבורית למלווה הביטחון. היא כיהנה כנשיאת אגודת ידידי אוניברסיטת תל אביב וסגנית יו"ר חבר הנאמנים של האוניברסיטה וכן עסקה בתרבות ואמנות והייתה פעילה בהנהלה של מוזיאון ישראל, התזמורת הפילהרמונית הישראלית ומוזיאון תל אביב, והייתה לחברת ועדת פרס בגין.
רעיה ובעלה יסדו קרן תמיכה לסטודנטים באוניברסיטה העברית ובאוניברסיטת תל אביב, ומימנו הקמת מועדון למוזיקאים של התזמורת הפילהרמונית, ובית כנסת בבית הורים של ויצ"ו בתל אביב.
בשנת 1992 הוענק לה התואר יקירת העיר תל אביב.
רעיה יגלום נפטרה בי' באב תשע"ז, 2 באוגוסט 2017. יהי זכרה ברוך.
סיפור קבורתו של ראש ממשלת ישראל לשעבר, אריאל שרון, הוא סיפור קצת שונה בנוף המוכר לנו. שרון נקבר על ראש גבעה בחווה שבבעלות המשפחה, זוהי חוות שקמים שבצפון מערב הנגב, שהייתה כה מזוהה עמו לכל אורך חייו, כלוחם, מפקד, פוליטיקאי וראש ממשלה.
בראש הגבעה הזו הוצב לו ספסל עץ שנבנה על ידי שרון עצמו, ועליו נהג לשבת מול קברה של אשתו המנוחה לילי. מצבות אבן הגיר של הזוג שרון, מוקפות במרבד פרחי אמנון ותמר אשר היו אהובים מאוד על ידי לילי. חלקת הקבר שבראש הגבעה, מוקפת בשטח למרעה בקר ובעיצוב מיוחד של גדר עם מוטות מתכת חלולים וצבועים בחום אשר מגיעים מכיוון הכביש ומאפשרים כניסת הולכי רגל.
שביל רחב מקשר בין הכניסה לבית העלמין לבין חלקת הקבר שמוקפת גם היא בגדר, אך נמוכה – כדי שלא תסתיר את הנוף – ובה שני הקברים, שיחי צבר וספסל העץ שבנה שרון.
שרון, מי שהיה ראש הממשלה ה-11 של מדינת ישראל, שר בממשלות ישראל, חבר כנסת מטעם הליכוד, מייסד ויו"ר מפלגת קדימה, שקע בתרדמת ארוכה ב-18 בדצמבר 2005 ונפטר לאחר כ-8 שנים. בן 85 היה במותו.
למחרת פטירתו, הוצב ארונו של שרון ברחבת משכן הכנסת בירושלים, כדי לאפשר לאלפי אזרחים לחלוף על פניו ולחלוק לו כבוד אחרון. בסיום הטקס הועבר ארונו לגבעת הכלניות שליד חוות שקמים. הוא נקבר שם בטקס צבאי לצד אשתו לילי.
איך מגיעים? רשמו ב-WAZE "גבעת הכלניות – קבר אריאל ולילי שרון"
"אחרון ימי כבר קרוב אולי…"
את מילות השיר "זמר נוגה" שהפך לימים לאחת הקלאסיקות הגדולות בזמר העברי, כתבה רחל המשוררת (או בשמה המלא רחל בלובשטיין סלע) עת התגוררה בתל אביב לאחר אשפוז בבית החולים בצפת בעקבות מחלת השחפת שהתגלתה אצלה.
את מרבית שיריה כתבה רחל בשש השנים האחרונות לחייה, מרביתם עסקו בציפייה ליום מותה ובגעגועיה לכנרת ולקיבוץ דגניה.
רחל נפטרה באפריל 1931 ונקברה בבית העלמין כנרת. לצד מצבתה מונח לו ספר משיריה וקברה חקוק במילים מתוך שירה "מנגד":
פרוש כפים, ראה מנגד / שמה אין בא / איש ונבו לו / על ארץ רבה.
לאורך השנים הפך קברה לסמל האהבה לכנרת, כאשר רבבות אנשים פוקדים את קברה מדי שנה. לצידה ניתן למצוא את קברם של נעמי שמר, ברל כצנלסון, משה הס ומנהיגים מימי ראשית הציונות.
פרט מעניין נוסף קשור לקברה של אחותה, בת שבע בלובשטיין, אשר נחשף מחדש בפרוייקט שיקום בית העלמין טרומפלדור. המצבה שקעה עם השנים, כוסתה בחול ונעלמה, ובמסגרת פרוייקט השיקום נחשף תבליט הנבל שעל מצבתה ובכך קיבלה "סימן חיים" מחדש.
רחל המשוררת הייתה מן המשוררות הבולטות בשירה העברית וחתומה על קלאסיקות רבות.
אחד העם מעולם לא היה אדם בינוני, כי אם פורץ דרך: "האדם הבינוני, כל תוכן חייו אינו אלא חיקוי של חיי הכלל שהוא חלק ממנו".
הציטוט הזה שייך לאשר צבי גינצברג, המוכר יותר בכינויו "אחד העם", שהלך לעולמו לפני 92 שנה.
החשיבה מאחורי הנצחתו, ממש כמו באמרה המפורסמת שלו, הובילה לבניית מצבה בצורת פסל אובליסק, כלומר מונומנט גבוה וצר, כך שתלכוד את גדולתו של מייסד הזרם הרוחני בציונות.
אחד העם נולד באוקראינה בשנת 1865, בן למשפחה חסידית, שאט אט התרחק ממנה והפך לאחד מדובריה של תנועת "חיבת ציון". בעיני רוחו, אחד העם ראה במדינת ישראל "מגדלור מוסרי" לעמי העולם, וקרא לשינוי מהפכני בהסתכלות על ארץ ישראל. לשיטתו, מדינת היהודים לא יכולה להסתפק בתפקידה כמקלט לעם שסבל מפוגרומים ואנטישמיות בגלות, אלא קודם כל להוות בית רוחני ותרבותי לעם היהודי, שכן אין הצדקה חזקה לקיומה של המדינה כמו נכסי התרבות והרוח של העם היהודי.
לאחר עלייתו ארצה ב-1922 השתכן בתל אביב, שם העירייה העמידה לרשותו בית שעוד בחייו נקרא על שמו, ובבית זה חי עד מותו. בגיל 70 הלך לעולמו ונקבר בבית העלמין טרומפלדור בעיר.
בית העלמין טרומפלדור בו קבורים מייסדי הישוב היהודי וענקי התרבות והרוח, פתוח לקהל בימים א'-ה': 07:00-17:00 | בימי ו' 7:00-13:00 (בחודשי הקיץ בית העלמין פתוח עד 19:00 בימי חול).
מה פתאום לקבור חמור?
בין חיות המשק של קבוצת כנרת שבעמק הירדן, זכתה אחת הפרדות ביחס מיוחד ויוצא דופן. בלב חורשת האקליפטוס שבכניסה לקיבוץ, מוצב קברה של הפרדה "בובה" אשר חרשה בנאמנות את אדמת כנרת בשנות ה-20 וה-30 של המאה ה-20.
מטיילים אשר יכנסו אל חורשת האקליפטוס וימשיכו במסעם קדימה אל תוך בריכות הדגים לשעבר, יבחינו בשלט שמכוון באמצעות חץ וכיתוב אדום לעבר מצבתה של בובה.
בובה הייתה שייכת לאהרן שידלובסקי, מחלוצי קבוצת כנרת, ויחד עמו עבדה בגן הירק של הקבוצה. כשהזדקנה החלה להוביל את ביצי הלול אל המדגרה או אל חדר האוכל, ולאחר מותה קבר אותה שידלובסקי באדמת הביצה.
השנים חלפו להן ובשטח הוקמו בריכות דגים. אך, במטרה לשמור על קברה, השאירו אי קטן. לאחר שבריכות הדגים חוסלו, הציע אחד מבני המשק, אהרוניק ישראלי, להקים מצבה לזכרה.
ישראלי סיפר: "באתי למזכירות והאספה לא אישרה את זה. אמרו שזה מעליב שאני רוצה לעשות מצבה לפרדה כמו לבני אדם ובאמת החליטו שלא לתת לי להקים מצבה".
ישראלי לא אמר נואש והמשיך לתלות את תקוותו בוועדה מיוחדת שהוקמה לבחינת ההצעה. "חיכיתי ארבע שנים ושום ועדה לא קמה עד שנמאס לי והקמתי את המצבה שמעליה מחרשה ערבית. מאז כל חברי כנרת שהתנגדו מלקקים את הלשון שכן על ידי כך מזכירים את תקופת הוותיקים".
על מצבתה כתוב:
"יהא זכרה שזור בתולדות כנרת 1985"
"האחיות הנאהבות והנעימות בחייהן ובמותן לא נפרדו", זה המשפט אשר חקוק על מצבה עתיקה ומיוחדת בבית הקברות הישן של תל אביב ברחוב טרומפלדור. מי הן האחיות ומה סיפורן?
בשנת 1921 עלתה לארץ מרומניה פנינה זלצר, צעירה בת 20. היא התחתנה עם מנהל מחלקת המים בעיריית תל אביב, מר חקלאי.
בחורף 1930 פקדה את פנינה טרגדיה: אחותה האהובה בת שבע מזרחי, נפטרה בעקבות מאורעות 1929 שהשפיעו קשות על בריאותה. היא הייתה רק בת 25 במותה.
חודש אחר כך נפטרה גם בתה התינוקת של בת שבע, שהייתה בת חודשיים בלבד. פנינה חקלאי לא התאוששה מהאובדן. היא מתה בקיץ של אותה שנה, פחות מחצי שנה אחרי אחותה הצעירה, והיא בת 29. על מצבתה נכתב כי נפטרה משיברון לב.
מצבתן של האחיות בנויה בסגנון האקלקטי שהיה נהוג בתל אביב בשנות ה-20. כיפה מזרחית, שער מקושת וצריחים – בליל של מוטיבים מזרחיים ומערביים. המצבה מזכירה את ה"אוהל", מעין מבנה שהוקם על קבריהם של רבנים ומכובדים באירופה.
שיני הזמן נגסו במצבה זו, כמו במצבות היסטוריות נוספות. בשנת 2008 שופץ המבנה במסגרת עבודות נרחבות של חברת קדישא לשימור בית העלמין טרומפלדור.