שיטות הקבורה היהודית הנהוגות בישראל

בעבר נהגו לקבור בישראל בעיקר בקבורת שדה. היום, בשל מצוקת מקום והצורך לתת מענה אמתי לאוכלוסייה היהודית בארץ, נוספו מגוון שיטות קבורה. בכל בית עלמין נהוגה היום שיטת קבורה המתאימה לגודלו ולאוכלוסייה שאותה הוא משרת.
השיטה הנכללת בסל השירותים היא השיטה הנהוגה בבית העלמין המיועד שאליו משתייך הנפטר לפי רישומו במרשם האוכלוסין. בבתי העלמין בערים הגדולות קיימת כיום קבורה רוויה המאפשרת חיסכון בשטח לקבורה, ובה נכללות השיטות לקבורת מכפלה, קבורת-על, סנהדרין וקבורה רמה.

קבורת שדה –

שיטת הקבורה המסורתית הנהוגה בישראל שנים רבות. הקברים נמצאים על משטח אופקי ישר, ומסודרים זה לצד זה במרחקים קבועים ובעומק הקרקע. בדרך זו חופרים את חלקת הקבר בעומק קבוע מעבור נפטר אחד, במרווחים של כחצי מטר בין קבר אחד למשנהו. בשיטה זו יש מקום לכ-250 קברים בכל דונם אדמה.

קבורת זוגית –

קבורה זוגית או משפחתית בחלקת קבר אחת הנקראת גם קבורת מכפלה. מחד גיסא, צורה זו מאפשרת לנהוג ברוח הפסוק "בחייהם ובמותם לא נפרדו", ומאידך גיסא היא מאפשרת חיסכון בשטח הקבורה. הקבר נחפר לעומק של שני מטרים כדי להותיר מקום לנפטר הנוסף. הקבורה מתבצעת בעומק הקרקע, אז מונחות אבני הגולל ומוקמת מצבה לנפטר. לאחר פטירת הנפטר השני מפורקת המצבה, מותירים עפר בגובה 60 ס"מ מעל הנפטר הקודם, מניחים את הנפטר הנוסף ומקפידים על שמירת המרווח. נבנית מצבה חדשה עם שתי כריות נפרדות או חלוקת החלק הניצב במצבה לאורך או לרוחב ובציון שמות שני הנפטרים. בשיטה זו אפשר אף לקבור זרים באותה חלקה. מבנה הבטון שנטמן באדמה מונע קריסת שולי קברים ומאפשר צמצום המרווח ביניהם ל-40 ס"מ, עם מקום בעבור כ-600 נפטרים בכל דונם אדמה.

קבורת סנהדרין –

בשיטה זו נבנים אולמות קבורה על פי כל כללי ההלכה היהודית בדומה לקברי הסנהדרין שנחשפו בירושלים ובמקומות אחרים בארץ. בקברים אלה נבנים קירות קברים עד לגובה של חמישה קברים. הנפטר מוכנס על גבי מיטה מיוחדת לתוך כוך שנבנה בקיר, ולאחר טקס הקבורה וסגירת חלל התא בעפר מונח לוח שיש עם שם הנפטר וכיתוב מתאים. עוד נוספים מדפי אבן לנרות זיכרון ולפרחים.

קבורה רמה –

שיטת קבורה דומה מאוד לשיטת קבורת שדה או לקבורה זוגית ומשפחתית, אלא שבמקרה זה מתבצעת הקבורה בכמה מפלסים במבנה רב קומות.

משטח הקבורה הוא אופקי ובנוי על גבי רצפת בטון שעליה כמות עפר גדולה. תחת משטח הבטון הגדול, המשמש רצפה, ישנו חלל המשמש לקבורה במפלס נמוך יותר, ולעתים ישנה מעליו תקרה המשמשת משטח קבורה לקומה נוספת. מידות הקברים והמרחקים ביניהם דומים למקובל בקבורת שדה. לעתים מבנה זה יהיה דמוי אולם עם עמודים. בירושלים רצפת הבטון היא למעשה מרפסת המחוברת בצדה להר ונתמכת בעמודים.

קבורת על –

שיטת קבורה זו פותחה למקרים שבהם משפחה מבקשת לטמון נפטר בקרבת בן משפחה הטמון בקבר בודד בקבורת שדה בבית עלמין סגור (בית עלמין שלא נותרו בו חלקות פנויות). השיטה מאפשרת חיסכון במקום וצמצום ההוצאות. הדבר יכול להתאפשר אם הנפטר הראשון נקבר בעומק מספק. אם נערכה הבדיקה ואכן הדבר מתאפשר, חברה קדישא מסירה את המצבה הקיימת ומכינה מקום מעל הנפטר הקבור. יש לציין כי באף אחד משלבי ההכנה אין מגע עם הנפטר הראשון והחפירה מתבצעת מקסימום עד לאבני הגולל המכסות את הנפטר הראשון. לביצוע הטמנה מסוג זה נדרשים אישורים מיוחדים ונוהלי הקבורה נשמרים בו בקפידה יתרה. לאחר ההכנה נטמן הנפטר השני וגם הוא מכוסה באבני גולל ובעפר לפי דרישות ההלכה. מעל שני הנפטרים תוקם מצבה חדשה, משותפת. קבורה זו נהוגה רק במקצת מבתי העלמין בארץ.