השבעה

עם תום טקס הקבורה בבית העלמין מתחילה תקופת הַשִּׁבְעָה.

משפחתו של נפטר יושבת בבית האבלים לפרק זמן של שבוע. במסורת היהודית ישנה חשיבות רבה לשותפות האבל עם האבלים האחרים ועם בני משפחה ומכרים. לפיכך מקובל כי במהלך כל אותו שבוע האבלים יושבים בבית הָאָבֵל מבלי לצאת ממנו, ומכריהם באים לבקרם ולנחמם, שכן על פי המסורת נוכחותם מקלה על ימי האבל הראשונים ומסייעת להתמודד עם האובדן.

ספירתם של שבעת ימי האבל מתחילה מרגע הקבורה. הימים במסורת היהודית נמנים משקיעת השמש ועד שקיעת השמש שלמחרת (ולא מחצות הלילה לחצות הלילה שלאחריו). לכן, אם נותרו ולו דקות ספורות של אור יום לאחר הקבורה, ייחשב יום הלוויה כיום הראשון של השבעה. תקופת השבעה מסתיימת בבוקר היום השביעי שלאחר הקבורה, לאחר ישיבה קצרה באותו היום.

במידה שהקבורה נערכה לפני חג סוכות, פסח, שבועות, ראש השנה או יום הכיפורים, מסתיימת השבעה לפני כניסת החג. אם כבר הסתיימו ימי השבעה, מקצר החג את מניין ימי השלושים. לעומת זאת, אם חלה הקבורה בימי חול המועד, נדחית השבעה ומתחילה רק במוצאי החג. חג הפורים אינו דוחה את השבעה, אולם מחליפים לכבודו בגדים ויוצאים מן הבית.

מנהגי השבעה  

סעודת הבראה

סעודת ההבראה מתקיימת בשובם של האבלים מבית העלמין. נהוג להגיש בה מאכלים מעוגלים כגון ביצים, עדשים וכעכים, כסמל למעגל החיים.

איסור האבלים במלאכה

בכל תקופת השבעה המבקרים המגיעים לנחם את האבלים מסייעים להם במלאכות השונות כגון הכנת אוכל ועוד.

איסורי הנאה

איסורי הנאה כוללים איסור רחיצת הגוף, החלפת הבגדים וכיבוסם, תספורת וגילוח, סיכה (איפור, מריחת משחות שלא לצורך רפואי), נעילת הסנדל (נעילת נעליים מעור), תשמיש המיטה (קיום יחסי אישות), השתתפות בשמחות ויציאה מן הבית. יש הנוהגים גם שלא לאכול בשר ולא לשתות יין, המסמלים חגיגיות ושמחה. נוסף על כך נהוג כי האבלים אינם שואלים בשלום חבריהם ויושבים על כיסאות נמוכים.

השינה בבית האבלים

יש מהאבלים שנהוג אצלם לישון בביתם במשך כל ימי השבעה, ויש ששוהים בבית יחד לאורך היום ופורשים כל אחד לביתו בשעות הלילה.

בגדי הלבוש

בגדי הלבוש הנהוגים בתקופת השבעה כוללים את הבגדים שבהם נעשתה הקריעה במעמד הקבורה, ואין לובשים בגדים חדשים או כאלה שגוהצו זה עתה. יש אבלים שאינם נשארים באותם בגדים בכל ימי השבעה.

הדלקת נר נשמה

הדלקת נר נשמה נהוגה משעת הפטירה ובמשך כל ימי השבעה.

תפילה ולימוד בבית האבלים

נהוג להתפלל כדי לאפשר לאבלים לומר קדיש במניין. לשם כך יש להביא לבית האבל ספר תורה, סידורים וכיפות וכן לדאוג שלפחות עשרה גברים יגיעו לשעת התפילה. אם הדבר אינו מתאפשר, מורשים האבלים לצאת לבית הכנסת לשם אמירת הקדיש. אל נוסח התפילה הרגיל מוסיפים "קדיש יתום" ומזמור מט או טז בתהלים. בקהילות המזרח נאמר לאחר כל תפילה נוסח האשכבה.

לימוד משניות

לימוד משניות נהוג בבתי אבלים לעילוי נשמתו של הנפטר בזמן שבין תפילת מנחה לתפילת ערבית. לימוד משניות מקובל בשל הדמיון הצלילי שבין המילים "משנה" ו"נשמה". המשניות הנבחרות הן לרוב משניות המתחילות באותיות היוצרות את שמו הפרטי של הנפטר, משניות העוסקות בחיים ובמוות וכן משניות ד'–ז' במסכת מקוואות פרק ז', היוצרות בראשיהן את המילה "נשמה".

שבעה בשבת

השבת אינה מפסיקה את השבעה עצמה, אולם ביום השבת אין מתאבלים. לקראת השבת האבלים מתרחצים, לובשים בגדים נקיים ויוצאים מן הבית, ואינם נוהגים מנהגי אבלות כלפי חוץ. מנהגי האבלות שבתוך הבית נמשכים גם בשבת.

עלייה לקבר בתום שבעת ימי האבל

לאחר שהאבלים יושבים זמן קצר בלבד ואפילו דקות מעטות. הקמת האבלים מהשבעה נעשית על ידי קריאה של המנחמים לאבלים: "קוּמוּ מֵאֶבְלְכֶם" או בציטוט פסוקי נחמה, ולאחריהם קמים האבלים ועולים לקבר. אין חובה לעלות לקבר בשעות הבוקר ואפשר להתקלח ולהחליף את בגדי האבלות עוד לפני העלייה לקבר.

בבית העלמין נוהגים לערוך טקס קצר שבו נאמרים מזמורי תהילים, תפילת אשכבה ואוסף פסוקים (ממזמור קיט בתהלים) המתחילים באותיות היוצרות את שמו הפרטי של הנפטר ואת המילה "נשמה". לסיום נאמר "קדיש יתום" (בתנאי שיש מניין) ותפילת "אל מלא רחמים".